מזון מהלב, החופש לאכול

"הלו קיטי" יודעת להכין טחינה. ליבי, בת שנה ו- 8, מדברת עם הברות שהן בעצם מילים.

והפעם, מתכון לטחינה בתינוקית:

"אינה" (בהגייה מצחיקה) זה "טחינה".

"יח" עם הצבעה למדף העליון זה "מלח".
"ננ" זה "לימון".
"מאם" (בהגייה מצחיקה) זה "מים".
"בבב" זה "לערבב".

א. הייתי בשוק שהבנתי הכל. וגם גאה בעצמי על זה.

ב. היא למדה לגמרי לבד. מיוזמתה. לא הכרחתי. לא דחפתי אותה ללמוד. ממש בדרך קסם בעיני.

איך?

המון פעמים ליבי עמדה על כסא לידי כשהכנתי טחינה (כמעט בכל ערב, מיוזמתה). ואמרתי לה בקול רם מה אנחנו שמות בטחינה. ממש כמו שיחה- למשל "עכשיו נשים לימון ומלח ונוסיף מים…" וכדומה. והיא עשתה את זה יחד איתי. וקצת לבד.

והאמת, זה קרה רק בפעמים שבאמת היה לה מקום שם לידי!

ג. ברור לה, בזכות הריטואל, שמוסיפים ירקות בארוחה. אז אחרי שהיא מבקשת להוציא ירקות, היא חותכת אותם לפי יכולתה.

אמרו לי שזה בגלל שהיא בת! והצליחו להוציא אותי מהכלים תרתי משמע. אז זהו, שלא!

* זה בזכות זה שלהכין את האוכל ולהתעסק איתו, מעניין אותה כרגע.

כי כשהיא רואה ומרגישה גרגרי מלח באצבעות, והם צפים על מרקם הטחינה ואז הם נעלמים כמו בקסם, ופתאום וואו הטעם משתנה, ויש גם לימון. ועוד ועוד דברים מופלאים כאלה של העולם. זה מדהים אותה.

עושה חשק לגלות עוד ועוד טעמים, מרקמים וצורות וקסמים.

*זה קורה בזכות זה שאנחנו עושים את זה ביחד איתה ועם האחים שלה (הוי, אפילו שהם בנים, הציניות אומרת). עם דגש על ביחד על כל משמעויותיו.

*לא אכפת לי אם היא תאכל את הטחינה או רק תימרח בה (האמת שהיא ספציפית אוכלת כי היא ממש אוהבת). העיניין הוא שכשאני מצליחה לשחרר את הצורך שיאכלו אחרי שהכינו, אז הם אוכלים. ואם אני "יושבת להם על הראש" שיאכלו, זה ממש לא מצליח לי. תודה לאל-ה.

כי אם אני בלחץ שיאכלו מהכל, הם מרגישים. ונהיה לא כייף.

ולמי יש חשק לאכול מחוסר כייף?

גם לי נעלם התאבון ככה.

כשכייף יש מלא משחקים ושיחה סביב האוכל, ואז הכל מהכל נאכל בלי מאמצים.

בקיצור, ליבי יודעת להכין אינה. סליחה, טחינה.

ואני באמת מאושרת!

  • מיומנה של אמא גאה.
  • בפעם הבאה תבשילי קדירה (האש, עלי)… 🙂