מזון מהלב, החופש לאכול

היום לבשתי את הטייץ עם החד קרן.
לפעמים אני לא יודעת מה אני יותר. ילדה או אישה ואמא. (כאילו זה סותר, כאילו ״צריך לבחור״).
הטייץ הזה שקניתי בגחמה של רגע, ואז התביישתי בעצמי וקראתי לעצמי פתאטית כי איזו אישה בת 37 בואכה 38, לובשת משהו כל כך ילדותי…?

אבל כל כך רציתי את הטייץ הזה! כמה קסומים נראו לי חדי הקרן והפגסוס הלבנים ורודים על רקע שחור שנותן אחיזה של ״סולידיות״ שמתאימה לכאורה לגילי (״איזה מזל!״:)
ואני, כאוהבת צבעים מושבעת, וביישנית במיוחד, הולכת ברחוב עם המכנסיים האלה. ולצד הבלחות של תחושת כייף משמח אני שמה לב שיש בי הרבה חשש לגבי ״מה יגידו עלי״. חשש לא נעים. כזה שנמצא שם כבר עידנים. שאני ״ילדותית״ (מה, זו בכלל מילה שלילית? שאלתי את עצמי), פתאטית, ועוד ברכות דומות.

וגם את החשש הזה מיהרתי לשפוט, להדחיק ולנפנף ממני בהינף יד עם המילים ״ את לא מעניינת אף אחד. כאילו למישהו אכפת מימך. ובטח ממה שאת לובשת!״
או במילים אחרות, אמרתי לעצמי ״שטויות!״ על תחושה מאוד לא פשוטה שביקשה מקום לצוף.

ואז ניסיתי לנתח, למה בעצם בחרתי את הטייץ המטופש הזה. ולמה זה בכלל נורא מטופש להתעסק בטייצים ובפריטי לבוש למיניהם. ומשם מבול של עוד שיפוטים עצמיים הגיעו אלי, ונתנו לי את מישנתם.

ואני הולכת ברחוב, מתחילה לשמוח שלא פגשתי אף אחד מוכר כי ״פאדיחה שיראו אותי ככה. עם חד קרן פתאטי על המכנסיים״. ומתפללת שגם לא אפגוש. שאסיים את הסידורים ומהר הביתה להתחבא לי עם חדי הקרן המתוקים האלה שהם רק שלי. ואסור לי לחשוף אותם. אסור לי להגיד מה אני אוהבת ממש. מה עושה לי טוב. מה משמח אותי. כי אולי זה ״לא מקובל״?אולי זה ״לא נורמלי״?
וכאחת שרוב חייה מרגישה שונה ולא שייכת, עלה בי המון כאב שהתחיל להציף אותי.
חזרתי מהר לאוטו והתחלתי לדמוע.
תמונות ילדות של חווית לבדות עלו בי. מקומות ואירועים שבהם הלבד שלי הציל אותי. אבל כמה רציתי להיות ביחד, ההשתוקקות לפגוש אנשים באמת.

״כולה מכנסיים עם חד קרן״ מידי פעם עולה בי קול. ״מה את עושה עיניין?״
״אבל יש עיניין!״ אמרתי לקול הזה.
והסכמתי עם עצמי שיש עיניין. פתאום, אולי בפעם הראשונה בחיי, באמת האמנתי לי שיש עיניין.

ועם התחושה הזו של ״אני מאמינה לי שיש עיניין״ חזרתי הביתה.
שחר (כמעט בן 11) ואורי (7.5) היו בבית. מחייכים אלי ואל חדי הקרן ובאים לחבק. כאילו מרגישים שזה מה שאני ממש צריכה כרגע.
״אמא תכיני דייסה, טוב?״ שחר מבקש ממני במילים רכות ומתוקות.
״שתהיה צבעונית!״ אורי מוסיף במילים שמחות עם קפיצה.

מערבבת את הקואקר על אש קטנה. עם מים וחלב שקדים לבנבן. חדי הקרן עוד עלי. לרגע שכחתי מהם. ולרגע, פתאום, הם שוב נעימים לי.
״יש כאן עיניין נהדר״ אמרתי לעצמי בנימה אימהית, בעודי מוזגת את הדייסה לשלוש צלחות.
מוציאה מהמקפיא פירות יער קפואים חמצמצים, מפזרת על דייסה חמה. ״שיהיה עליה משהו אדום וורוד״
בוזקת שבבי קוקוס לבנים ״שיהיה כאן גם לבן מעקצץ״
מפזרת זרעי דלעת ״שתהיה גם קראנצ׳יות נחמדה״
ולבסוף, בתנועה עגולה שנעימה לי, כפית עם דבש חרובים ״שיהיה מתוק ומשמח״.

והבנתי שוב, שילדה אישה ואמא אחת הן. כולן אני. אנחנו. ולכולן יש מקום בתוכי. בתוכנו.
אין צורך לבחור באחת, אלא להכיר בקיומה היפה של כל דמות בתוכנו, ולתת לה ביטוי טבעי באהבה. להאמין לכל אחת מהן, שיש עיניין. ושכל אחת מהן חשובה לא פחות.
כמה זה אתגרי, וכמה זה חי.
תענוג.
ממש כמו הדייסה הזו.

מתכון לדייסת שיבולת שועל מהירת הכנה וכייפית מאוד:
כמות 4 מנות.
כוס וחצי שיבולת שועל דקה
3 – 3.5 כוסות מים או חלב שקדים / אורז, או כוס וחצי מים וכוס וחצי חלב שקדים / אורז
לקישוט: פירות יער קפואים, קוקוס טחון מיובש, זרעי דלעת, כף סילאן טבעי ללא סוכר
הכנה:
בסיר קטן לשים את הנוזלים ואת שיבולת השועל. להביא לרתיחה תוך ערבוב קל, עד שמוכן.
אם צריך, להוסיף נוזלים.
לחלק לצלחות ולקשט לפי רצונכם.
להגיש ולאכול באהבה.