מזון מהלב, החופש לאכול

שעות ערב אצלנו בבית בדרכ אינן פשוטות. עייפות החומר של שלושה ילדים ושלי. שעה של רעב פיזי מפעילות אינטנסיבית.

שעה של רעב רגשי, שמכיל בתוכו את כל היום שעבר על כל אחד ואחת מאיתנו.

כל הרגשות שהיו במהלך היום ולאו דוקא קיבלו ביטוי, רוצים לצאת החוצה.

כל אחד ואחת רוצה מקום.
ואני, כאמא "שצריכה לתפקד" (להכין ארוחת ערב, לקלח ועוד ועוד…),
מרגישה מחוייבת להחזיק את המרחב הזה עבורם.
לתת מקום להכל לצאת כדי לעבור עיבוד.
להקשיב.
להיות איתם באמת.

ולא תמיד זה קל לי. לא תמיד אני מצליחה.

יש פעמים שאני כל כך תפקודית ומרוחקת, שכשאני תופסת את עצמי במוד הזה, דבר ראשון נהיה לי עצוב כי מרגישה קצת פיספוס.

לפעמים זה שעות שאינן פשוטות אבל יש זרימה.

שמתי לב, שהזרימה מתאפשרת לי כשאני והילדים באותו גובה.

פשוטו כמשמעו.

גובה העיניים נותן לי ולהם הסתכלות קצת שונה. נראה לי שהיא רכה יותר.

אז תוך כדי שאני מכינה את ארוחת הערב, בעיקר בזמן שיש המולה ותחושת סערה בחלל הבית,

אני מקרבת את הכיסא או השרפרף לשיש.

הכסא מתקרב ובאיזשהו אופן ברור לכולם שיש כאן הזמנה לטפס עליו.

בדרכ עולה עליו מי שהכי צריך כרגע את גובה העיניים שלי ושלו/ה ביחד.

מי שהכי צריך כרגע זמן יחד.

מי שהכי צריך כרגע מזון גם לנשמה.

כמובן שגם אני, בעצם פעולת קירוב הכסא לשיש, זקוקה לדברים האלה לא פחות.

ואז קורה קסם.

ידיים קטנות מתחילות לתבל את האוכל. לקצוץ ביחד איתי. מערבבות. לפעמים הן רק לוקחות טעימות מהאוכל. ויש שתיקה נוחה כזאת.

לפעמים הידיים הקטנות נחות, ורק מדברים תוך כדי.

על כל מיני דברים.

ואז עוד מישהו מהילדים מצטרף. ועוד מישהי. וכולם רוצים כסא. ולפעמים מצטרפים עוד כסאות מול השיש.

וככה, על הגובה, בצפיפות של השיש,

יש מלא מקום לכולנו! אנחנו ממש עסוקים.

כשאני מצליחה להרפות, השיחה נוצרת מעצמה. האוכל נוצר תוך כדי.

ובאמת נהיה לי שמח, כי משהו בתדר של כולנו נרגע.

כשיושבים לאכול, ארוחת הערב נעשית נורא פשוטה.

התדר שיש בבית משפיע עליה לטובה.

נעים לי ונעים לילדים לאכול ככה. כולם ממש אוכלים מהאוכל. הכל מהכל.

האוכל התמלא באנרגיה אחרת. אנרגיה משביעת רצון. ולא רק גוף.

ואחרי שכולם הולכים למיטות, אני חושבת על הקסם הזה. מבסוטית ממנו לגמרי.

לקרב כיסא אל השיש.

כאילו אמרתי – מוזמן מי שרוצה לבוא. יש מקום לכולם. גם לי.

הטענו ביחד את האוכל בהרבה רוך ואהבה.

הכל בזכות כסא, שרפרף, שנתנו לי ולהם מקום להרפות

ולהסכים להיות.

בתמונה: ילדה בגובה של כ 85 ס"מ שסערה, עומדת על כסא הקסמים והופכת להיות גבוהה (כמעט) כמוני. מתבלת כרובית ובטטות לפני האפייה. ומסתכלת על העולם כמו שרק היא יודעת להסתכל עליו מזווית קצת שונה.