מזון מהלב, החופש לאכול

אזור הנוחות. לאחרונה אני מרגישה שיש לי עליו סטיגמה לא ברורה.

למשל שהוא לא טוב. כי עד היום למדתי, שאסור שיהיה נוח מיד כי אז,

אם נוח, זה אומר שאין עבודה.

כי עבודה זה: קשה, מפיל, מחוספס… ובגדול – ממש לא נוח.
בימים האחרונים אני עובדת על לשנות את זה.
את התפיסה הזאת שעבודה היא לא דבר נוח.
או נינוח.
כי אם הלב אומר לי "כן!" על משהו שאני עושה, זה נעים לי.
ואז אם נעים לי עם הדבר הזה, אז נוח לי. נינוח לי!
יש רכות שאין אותה בשום דבר אחר כי באותו רגע זה הדבר הנכון מבחינתי לעשות. מה שיש לגביו כן מוחלט והוא נוח ונעים,
הוא אזור הנוחות שלי!

אז –

כשיש לי כן ברור,

אני באזור הנוחות.

ובתוכו אני פועלת.

ממנו אני צומחת.

אז איפה הבילבול? כשנדמה לי שלא יהיה לי נוח.

כשיש משהו שנתפס במיינד שלי כ"קשה" ו"מעיק" בעוד שיש תשוקה לעבור דרך, להתמודד עם הקושי וכן לעשות את אותה משימה שנראית קשה.

במצב כזה, אני שואלת את עצמי האם כרגע אני רוצה לעבור את הדרך הזאת.

אם זה כן מובהק, כזה שעושה לי לנשום (יחד עם הפחד שנוכח בפנים),

אני יודעת שהדרך הזאת,

על כל מהמורותיה (אם הן בכלל קיימות וזה לא עוד סיפור של המיינד)

היא אזור הנוחות שלי.

איזור הנוחות הוא המקום בו אני מרגישה את עצמי, על כל המנעד,

מסכימה להיות ברגשות האלה, מסכימה גם לפחד.

איזה נעים זה וואו!

ואם זה נעים, זה גם נוח.

כמו כירבול ועיטוף עצמי.

אם זה נעים, זה אימהי ורך וחומל.

ורק במקומות אימהיים רכים וחומלים אני מצליחה לצמוח.

רק ממקומות שנוחים ונעימים לי אני יודעת מה באמת נכון וטוב לי.

ולכן רוצה מעכשיו להשתמש בצמד המילים הנפלא הזה "אזור הנוחות" כמשהו חיובי! זה אזור של צמיחה ושיגשוג וליבלוב.

לא של תקיעות והרדמות שעוצרת צמיחה.

פשוט מאוד כי כשתקועים, כבר לא נוח.

ואז מרגישים באופן מובהק שאין צמיחה. ורוצים להמשיך הלאה, למקום נינוח אחר שיספק לנו את הצמיחה. בנעימות.

אזור הנוחות מחובר לרגשות.

באזור הנוחות יש כן גדול שאומר לי "תעברי דרך. את נתמכת".

זהו אזור של צמיחה עצמית

ב א ה ב ה