מזון מהלב, החופש לאכול

אז ראיתי את זה (לחמניה ואבוקדו) וקניתי.
וכל הדרך לתשלום בקופה חשבתי לעצמי למה בכלל אני קונה את הלחמניה הזאת? הרי קמח לבן כבר לא נכנס לקרביים שלי. בטח לא בצורת לחמניה. כזו שמחברת אותי מיד לימי ביהס הלא אהובים עלי בעליל.
ימים כאלה של כאבי בטן ואוזניים פיזיים, מעודף רעש ומחוסר הקשבה לצרכי.
ימי בי״ס עם הפסקות קצרות מידי שלעיתים נראו לי כמו נצח כשלא היה לי עם מי לשחק בהן.
ושיעורים רבים מידי ומשעממים מידי, כשרוב המורות לא נוגעות בליבי בכלל עם החומר הנילמד…

אז למה דוקא עכשיו, בגיל 38 וחצי, עם ידיעה ברורה ועמוקה שלחמניה כזו אינה טובה לגופי,
אני קונה ״לחמניית בי״ס״ כזו ואבוקדו? שאלתי את עצמי בעודי פורקת את הקניות במטבח.
האם זה מתוך געגוע לימי הילדות?
האם אני זקוקה לנחמה כלשהי שבאה בצורת לחמניה?

ושאלת השאלות, שאני מלמדת מיתלווים-ות לשאול את עצמם:
האם, ברגע זה וממש עכשיו, הלחמניה הזו, באיזשהי צורה, ולא משנה איזו, מחזירה לי אהבה?

עצמתי את עיני בעודי מניחה את כף ידי על הלחמניה.
לקחתי אויר ומילאתי את ריאותי, כדי לראות יותר טוב.
חשתי את הקרביים שלי.
ביקשתי מהם קירבה מחודשת יותר,
אלי.
~~~
״אמא כואבת לי הבטן״ אמר לי אחד משני בני, הבוקר לפני ביהס.
ואני הייתי צרה מלהכיל את כאב הבטן שלו, שהיה לשנינו ברור שהוא ריגשי לא פחות מפיזי.
״אי אפשר להישאר בבית היום!״ פסקתי למרות שלא ביקש זאת בכלל. ואני, בלי לעצור לרגע ולראות אותו שמתי חומה בתוכי.

ואז, תודה לאל, כאבה לי קצת הבטן.
כששמתי לב לכאב הבטן שלי, נתתי לו ולבן שלי חיבוק והתנצלתי.
שאלתי את בני מה הוא מרגיש.
והוא ענה לי בדרכו הייחודית. ואמר גם מה הוא צריך. ״אני צריך עוד זמן״.
אז בנחת וברוגע הבנו שהיום זה יום מושלם לאחר לביהס. איחור קשוב ונעים כזה. לא לחוץ.
איחור שאיפשר לו להגיע בזמן שלו. ולהגיע שלם לביהס.

יותר מידי פעמים התבלבלתי עם הזמן (עם עצמי). ויצא, שהלחצתי את עצמי.
אילצתי את עצמי להיות בתוך זמן שאינו שלי.
או יותר נכון, בתוך קצב שאינו שלי.
מתוך תפיסות קצב ועולם שאינן באמת שלי. או כאלה שאינני שלמה איתן במלואי.
הרבה פעמים בעבר, ויתרתי על הקצב שלי, עבור קצב של אדם אחר. התפשרתי. ויתרתי עלי. וחשתי זאת בגופי.

הלחמניה הזו משקפת לי את הלחץ הזה. את החוסר בזמן משלי. את הויתור על זמן בקצב שלי. את הויתור עלי.
לא מוותרת עלי.
לא רוצה חומות (שלפעמים הן בין השאר בצורת עודף משקל).
מקשיבה לקצב הלב שלי
יש לי את כל הזמן שבעולם. הכל בסדר.
הקרביים שלי נמלאו בקירבה אלי.
בא לי זמן נימרח כזה. שמכיל אותי כמו שאני עכשיו.
האמת, כמו אבוקדו.
~~~~
הבחירות שלנו באוכל אינן פשטניות.
הן אינן ״סתם גחמות״, או ״עצלות״ או ״חוסר טעם״ וכו׳.
הבחירות שלנו ושל ילדינו באוכל מסויים מגיעות מסיבות עמוקות יותר. חכמות מאוד.
יש לנו את האפשרות ואת הזמן להתבונן בהן ולראות אותן.
באהבה.

מזון למשפחה בדרך הלב – הזנה מתוך קירבה והקשבה יוצרת בריאות גם בגוף.