מזון מהלב, החופש לאכול

בתמונה מופיעות שתי דמויות המשמעותיות בחיי.
הכרתי אותן בתקופה שלמדתי הוראה בחינוך המיוחד. בקורס ״תקשורת מקרבת״. הקורס החשוב בחיי.
הוא הרגיש לי כל כך חשוב שלקחתי אותו פעמיים. אצל שני מרצים שונים.
הרגשתי שזו תקשורת פורצת דרך עבורי. ורציתי להבין וליישם אותה יותר ויותר. קודם כל בתוכי.

בסוף הקורס השני קניתי בשמחה כייפית של ילדה את הבובות האלה. התן והג’ירף.
למי שלא מכיר, בקצרה, הדמות של התן מייצגת תקשורת שיפוטית כלפי חוץ ופנימה. הג’ירף לעומתו מייצג תקשורת שרואה צרכים ורגשות גם של הזולת.
השיח ביניהן מרתק בעיני.
יש בו תנועה יפה בין תקשורת של אשמה ושיפוט, לתקשורת שרואה צרכים ורגשות.

רציתי שהתן והגירף ידברו את הילדים שאותם לימדתי בביהס. ויעזרו לי ולהם להבין תקשורת מקרבת מהי.
ומאז, הן איתי. עברו איתי מבית לבית, מכיתה לכיתה. ספגו מינעדים מגוונים של סוגי ודרכי תקשורת. שלי ושל כל מיני ילדים מגוונים במיוחד.

בובות פרווה שמתלבשות על כף יד. מקבלות חיים שלמים של עצמן באמצעות הילדים. באמצעות הקשבה.

היום ניזכרתי בבובות האלה שוב. אחרי הרבה זמן שלא
הנחתי אותן על כפות ידי (אך הן בליבי תמיד).
הוצאתי אותן מהקופסה ואיווררתי אותן. הנחתי על הידיים והיה לי נעים.
זיכרונות של שיחות ורגעים עם ילדים עלו בי. של שיחות שלי עם עצמי. והרבה געגוע ליצירה איתן.

החלטתי שמעתה הן יהיו שוב בחלל העבודה שלי.
הפעם לא בכיתה, אלא עם הורים וילדים במטבח ובחדר המפגשים שלי.
אני אקח אותן איתי לכל בית של משפחה אליה אגיע כדי ללוות.
אני רוצה שילדים והורים ישאלו אותי ״מה זה?״ ושיעלה בהם חיוך.
שילבשו את הבובות האלה על כפות ידיהם, ואם ירצו, יאפשרו להן לדבר אותם. גם על אוכל.
ואולי, בסוף, הם גם יחבקו את שתיהן. ויאהבו אותן כמו שהן.
ברוכות השבות בובות תן וגירף:)
אני באמת מתרגשת להיות איתכן שוב.