מזון מהלב, החופש לאכול

זה לא משנה שהיא כבר אכלה רבע שעה לפני שנכנסה הביתה. ברגע שמגיעים הביתה מביהס, או מהחוג או מכל פעילות אחרת שהיתה מחוץ לבית, הילדה ממשיכה לאכול הרבה מאוד. כמויות של מבוגרת. כך מרגישים ההורים. ורק פחמימות ריקות. וסוכר.

היא עולה במשקל. זה מטריד. ההורים מנסים הכל כדי שהילדה לא תאכל מיד עם הכניסה הביתה. כבר בדרך הביתה הם מתארים לה ומזכירים לה את כל הדברים שאכלה. מסתכלים על השעון ומספרים לה לפני כמה זמן היא אכלה. ובאיזו כמות.
מסבירים לה שאם היא רוצה לאכול עוד בבית, שתיקח פרי או ירק. מספרים לה מה יש במקרר וכמה כדאי לה לבחור את זה כי זה בריא. וכמה מסוכן אם תבחר שוב לאכול פחמימה ריקה כלשהי וסוכר.

כל הדרך הביתה ההורים חוששים שבתם האהובה תמשיך לאכול, והרבה מאותו הדבר. בלי ירקות ובלי פירות. כאילו לא אכלה כלום לפני כן.

הם מציינים בפניה, שאיך שיכנסו הביתה צריך להתקלח / לעשות שעורים/ לשחק במשהו / כל דבר אחר שיעסיק אותה, העיקר, שלא תאכל שוב, והרבה.
לפעמים, אם הם ממש מבוהלים ומבולבלים, הם גם אומרים לה שהשמינה. שעליה להוריד בכמויות האוכל המזיק ולאכול יותר פירות וירקות.

שאם אכלה לפני רגע אז היא צריכה להרגיש שבעה. שזה לא אפשרי ושזה לא בריא לאכול כל כך הרבה כל פעם שנכנסים הביתה.
ואז חשים אשמה גדולה על מילותיהם. אך הם דואגים לה מאוד.

הילדה, בשלה. ממשיכה לפתוח את המקרר שניה אחרי שזרקה את התיק של החוג או של ביהס בסלון. לאכול לחם עם ריבה ופסטה ועוף ועוד ריבה.

ההורים חושבים שהם לא בסדר. שהיו צריכים כבר מיזמן לחנך אותה לאכול פחות. לתת דוגמה אישית יותר טובה של מגוון מאכלים. אבל הם אובדי עצות. מתוסכלים. מבוהלים לנוכח ההרגל הזה של בתם לאכול כל הזמן. ולא מהאוכל הבריא במיוחד.
הם כבר ניסו לא להכניס את האוכל הזה הביתה. אך ללא הועיל. זה גרר מריבות וכעסים ומאז הם מיואשים. קונים גם את מה שלא בריא בעיניהם וסופגים בתסכול ואשמה את ההרגל של בתם.

מזווית הראיה של הילדה, היא פשוט צריכה לאכול גם בבית. אחרי יום עמוס חוויות מחוץ לבית, טובות יותר או פחות, היא מרגישה לפעמים קצת ״תלושה״. החושים שלה מוצפים. אולי היא גם התרגשה מאוד במהלך היום שלה. ובין אם ביטאה את ההתרגשות או לא, היתה לה חוויה משמעותית כלשהי.

היא לא זקוקה למשהו דרמטי כדי לחוות. מספיק שהיא ״סתם״ נהנתה בחוג. אך החוויות האלה של הדינמיקות מחוץ לבית
עם ילדים אחרים ועם מבוגרים אחרים, ותוך כדי עם עצמה, גזלו לה אנרגיה משמעותית. כזו שאפילו, לעיתים, מקשה עליה להתרכז.

המעבר הגדול הזה, בין החוץ לבית, חייב חיבור מסויים שיחזיר אותה ״לקרקע״. חיבור שיתן לה להרגיש את עצמה בבית. חיבור שיתן לה לחוש את גופה נוכח בכל סיטואציה. על אחת כמה וכמה כזו שהיתה מעורבת בה פיזית וגם ריגשית.
החיבור הזה קורה אצלה באמצעות האוכל.
אוכל שמנכיח אותה במרחב. שמאפשר לה לצלוח את מעבר ה״פאזה״ מהחוץ המורכב, אל הבית ואל הפינה האישית והפרטית שלה. מתקשורת עם ילדים ומבוגרים זרים, לתקשורת אחרת עם הוריה ואחיה.

המעבר הזה עבור אותה ילדה, ממקום למקום, ואז חזרה הביתה, אינו פשוט לה מנטלית.
הגוף והנפש הכה חכמים שלה פיתחו עבורה את המנגנון המדהים של להיעזר באוכל מסויים כדי להרגיש את עצמה שוב ושוב מחדש בכל מקום אליו נידרשת אנרגיה עבור המעבר הזה.

~~~~~
הרבה פעמים קושי במעברים הוא אחת הסיבות לאכילת יתר. הקושי הזה גם גורר אחריו בחירות בסוג של אוכל, שיוצר מצד אחד ״כבדות״ בגוף (כמו לחם ופסטה למשל), אך מצד שני גם תחושת ״ריחוף״ ועונג מיידי (כמו סוכר זמין שנספג מהר במחזור הדם).

מה עושים? איך עוזרים לילדים עם אתגר במעברים כדי לשנות הרגל של אכילת יתר?

מכירים בקושי. מכירים בענווה במנגנון החכם של הילד, ששומר עליו, בו הוא נעזר באוכל כדי לבצע את האתגר של המעבר.
מבררים האם יש עוד שטחים בהם הילד/ה חווים את הקושי הזה. ומוצאים את העוגנים האפשריים על מנת לעבור את הקושי במעברים ביחד.

למשל אחת האפשרויות היא טקסים:
לצד הטקס של פתיחת המקרר בחזרה הביתה, מוסיפים שיר או ריקוד. או כמה קפיצות שמניעות את הגוף ונותנות לו תחושה של קרקע ונוכחות.
נותנים חיבוק עוטף ואוהב (אם יש הסכמה), ומברכים את הכניסה הביתה.

עם משפחות שאני מלווה לאכילה בריאה בדרך הלב,
אני מוצאת שטקס שנעשה וניבנה בשיתוף הילדים, ללא ביטול האקט של פתיחת המקרר, אלא בנוסף. ועם כבוד לצורך של הילד לחוש את עצמו ולהתמקם בביתו. מוביל לשינוי בהרגל ואפילו לבחירות טובות יותר במזון שעל הצלחת.
זו כמובן אחת הדרכים להתמודדות. דרך חיבור לעולם של ילדכם אפשר למצוא דרכים נוספות ביחד עם הילד, וכך ליצור שינוי בהרגל.

מזון למשפחה בדרך הלב – יש סיבה טובה לכל הרגל אכילה אצל הילדים. ויש אפשרות נעימה ומקרבת ליצור הרגל חדש. באהבה.