מזון מהלב, החופש לאכול

הייתי ילדה שאוהבת לאכול (עד היום אני כזו, רק קצת פחות ילדה). מאכלים חדשים תמיד סיקרנו אותי.
בעיקר אהבתי את ארוחות החגים, כי תמיד היו שם תבשילים מגוונים, מיוחדים כאלה, שלא אוכלים כל יום.חוץ מיזה, כל דודה הביאה משהו שבישלה, ולכל תבשיל היה ריח שונה, לא מוכר, ומאוד מסקרן. "ריח של בית אחר" כך הרגשתי אז. "בית אחר" זה בית שלא מכירים ממש טוב, והתבשיל נותן ממנו טעימה, וחושף אליו / לתוכו.
אני זוכרת את הכייף שהרגשתי כשראיתי שולחן עם מפה לבנה, עמוס בכל טוב (עד היום זה מראה שיכול מאוד לשמח אותי).
לאכול יחד עם כולם, לשמוע ספק להקשיב לשיחות המבוגרים, להקשיב למחמאות על התבשיל הזה ועל הקינוח ההוא, והשאלה הניצחית שסבבה סביב הרבה מנות היא "איך הכנת את זה?"
ואז כל דודה היתה מתחילה לפרט בגאווה את סדר הפעולות של הכנת התבשיל המדובר.
אני זוכרת את תנועות הידיים שלהן כשהן תיארו את המתכון ואת דרך ההכנה של התבשיל. איך אחת, בולטת במיוחד, היתה מקרבת את האצבעות בצורה מיוחדת כשתיארה את התבלינים וההוספה שלהם לתבשיל.
צלצול של סכו"ם, כוסות. המולה וריחות של בשמים. בגדים חגיגיים. בקיצור, חגיגה. אני זוכרת ששבעתי מהאוכל ולא פחות, מהחגיגה.
****
ותמיד היה בארוחה את הילד הזה שלא רצה לאכול. ומכל החגיגה הזו, הדבר היחיד שעיניין אותו היו החדרים בבית המארח, או המשחקים (אם היו). אחד שתמיד מסתובב בבית, מוצא תעסוקה (אלוהים יודע איך). ולא אוכל.
ותמיד חשבתי לעצמי וקצת התפלאתי- איך האוכל הזה לא מעניין אותו? איך הוא יכול לוותר על זה? הוא גם תמיד היה משעשע אותי בהתנהגות שלו. וכביישנית עם תעודות, אולי אפילו קצת קינאתי בו, על החופשיות שבה היה מסתובב בבית שהוא לא ממש מכיר, ומשחק.
פעם, באחת מארוחות החג יצא לנו לשחק ביחד ולדבר.
העזתי ושאלתי אותו: למה אתה אף פעם לא רוצה לטעום מהאוכל? מה, זה לא מעניין אותך?
הוא הסתכל עלי תוך כדי משחק בכדור ואמר לי: זה משעמם לשבת וכל הזמן לאכול ולשמוע אותם מברברים ומקשקשים על מתכונים. יותר כייף לי לשחק ולחקור את הבית.
אמר, ודילג מפינה לפינה בחדר עם הכדור. ואני (קצת מופתעת בלב כי "איך זה לא מעניין אותו?"), הצטרפתי אליו.
****
ילדים תופסים את הארוחות כחוויה (האמת, ממש כמונו).
אבל החוויה היא לא תמיד דוקא האוכל עצמו. היא יכולה להיות רק מעצם המפגש המשפחתי, החברתי. מעצם היותם בבית אחר שאינם מכירים, והוא מסקרן אותם. וזה כבר מספק שובע, כך שהאוכל שעל הצלחת כבר פחות רלוונטי עבורם.
אז ארוחה היא חוויה לא רק בצלחות ובסירים.
והחופש לחוות אותה, זה מזון משביע בפני עצמו.