מזון מהלב, החופש לאכול

קרקרים משאריות נטולי גלוטן

זוכרים שהייתם ילדים וקיבלתם חטיף?

מן שקית מרשרשת, שמבחינתכם, כילדים, יש בה כל טוב.
ופותחים את השקית יחד עם החברים, ועולה מן ריח כזה שעושה לכולם חשק לאכול ממנו.

ואתם, בכייף שלכם, נהנים להגיש את השקית ולחלק מהתוכן שלה לכולם.
ואולי קצת מתקמצנים, ואולי לא. אבל מה שבטוח, שמעבר לחטיף קיבלתם שם עוד משהו אחד.
קיבלתם סוג של תשומת לב, סוג של חוויה. השקית המרשרשת הזו היתה סוג של מפגש חברתי סביב משהו. איזשהי חגיגה.

והיום, כמבוגרים, החטיפים המרשרשים האלה הפכו למשהו אחר.
אנחנו המבוגרים (וגם הרבה ילדים) כבר מבינים ויודעים שזה ממש לא בריא.

חלקנו עוד אוכלים מהם, אולי בהחבא מהילדים שלנו, ואולי יחד איתם.
אבל אחרי שאוכלים מהחטיף, תמיד יש את התחושה של האשמה העצמית. כמה זה לא בריא, וכמה זה משמין, וכמה זה אפילו לא ממש טעים לכם כבר… אבל בכל זאת, אכלתם…

אז נכון, כשהגוף שלנו יתנקה ובלוטות הטעם שלנו יחודדו, כבר ממש לא נירצה את החטיפים האלה.
ונכון, אפשר להסביר את זה גם לילדים, והם מבינים את זה נפלא אם יודעים להסביר נכון.

אך עדיין, חשוב לזכור, בחוויה של הילד, לחטיף יש משמעות נוספת.
זה לא רק "עוד חטיף".
זה עולם מרשרש שיוצר אינטראקציה וחוויה בין חברים, בינם לבין עצמם.
האינטראקציה הזו, לא משנה מה נחשוב עליה כרגע, מתרחשת בין אם נרצה או לא.
וכהורים, כדאי שנצליח להסתכל עליה לא רק בגועל, אלא גם בהבנה. כי גם אנחנו היינו ילדים פעם.

ולכן, היום כשהבנים שלי מבקשים חטיף קנוי,
אחרי שהם כבר מכירים את הרכיבים שיש בו, וכבר חשופים ואוכלים מגוון עשיר מאוד של מזונות בריאים,
אני קונה להם.

לא תמיד אני שמחה מיזה. האמת שדבר ראשון אני ממש לא שמחה לקנות. אפילו קצת רוטנת. והם כבר מכירים את העמדה שלי כלפי החטיפים המעובדים.

אבל כשאני מסתכלת עליהם טוב,
ויודעת שהם יודעים את כל מה שצריך כדי לאכול בריא ומאוזן ומגוון,
אני סומכת עליהם.
וקונה.

וכשאני סומכת עליהם, האינטראקציה סביב החטיף משתנה.
זה לא רק לזלול את הכל ולחסל עד הפירור האחרון "מהר מהר כי מי יודע מתי אני אקבל את זה עוד פעם".
אלא, הם חולקים ביניהם. ואוכלים לאט, ומכבדים אחרים שמבקשים להתכבד.
ומחייכים. ואפילו, ברוב המקרים, הם גם לא מסיימים את כל השקית.

ובזכות הידע שלהם מה בריא להם, ובזכות זה שסמכתי עליהם ונתתי להם מקום לבחור,
הם מבקשים ממני גם את המלפפון או העגבניות או פרי. ושותים מים.
ושבעי רצון.

ולא מבקשים חטיף במשך ימים ושבועות. כי הספיק להם. כי הם לא רצו רק את החטיף. הם רצו את החוויה. אולי כזו שהיא קצת להיות "כמו כולם", אולי כמו "שמרגישים ביום הולדת"…
וזהו, עכשיו הם שבעי רצון.

מתכון לקרקרים שהכנתי משאריות של ירקות למיץ. אפשר באותה מידה להכין עם קמח מלא / כוסמין.