מזון מהלב, החופש לאכול

פעם פחדתי להיות רעבה.
פחדתי להרגיש את החור הזה בבטן שבאמת גרם לי לכאב.
כאב שזועק "אני צריך משהו, ועכשיו". ואת המשהו הזה צריך לספק מייד, באותו רגע. אחרת הכאב יגדל. ואם הוא יגדל זה הרי רע.
תחושות רעב בישרו לי רעות. כמו להיות בתוך הלא נודע ולא לראות כלום. כמו להתהלך סהרורית. מקום עצוב שבו החושים שובתים.
ואם החושים בשביתה, מה זה בעצם אומר? אולי שאני לא קיימת? ואז לא יראו אותי/אני לא אראה את עצמי בכלל?
מאז עברו הרבה מים בנהר, והרבה אוכל עבר בי גם כן. לפעמים קצת יותר ממה שבאמת הייתי זקוקה לו, לפעמים מדוייק יותר,
אבל הפחד מהרעב נותר בעינו. אולי ממש כמו הפחד להיעלם. שלא ארגיש את עצמי יותר. ושלא ידעו שאני כאן.
לפני כמה שנים, באחד מימי הכיפורים, בחרתי לנסות לצום. אני לא זוכרת למה פתאום היה בי הרצון הזה, אבל זה מה שקרה.
אני זוכרת שחששתי מיזה. חששתי מהרעב וחששתי לאכזב את עצמי אם לא אצליח.
אולי האתגר נצץ לי יותר מהצום עצמו. כי בכל זאת, ניצוץ ההרפתקנות תמיד היה שם בצורה כזו או אחרת.
אני זוכרת את הארוחה שלפני הצום. לא ידעתי מה לאכול וכמה מכל דבר. האתגר של הצום היה כל כך מבהיל, שכל מה שהיה על השולחן החגיגי ורב המשתתפים, נראה פתאום צעקני מידי, לא מתאים לי. אכלתי רק מרק. לא יכולתי לאכול שום דבר אחר רק מהמחשבה הזו של "כמה רעש יש כאן", בעוד שאני זקוקה לשקט כדי להתכנס עם עצמי לקראת הצום. לקראת האתגר החדש.
תחושות הרעב המבהילות הגיעו לקראת הלילה.
הפחד הזה לשבור את האתגר, להתאכזב מעצמי, מול הצד המתריס, האנטי, הכועס והלוחמני של "יאללה מה זה השטויות האלה צום".
ניסיתי לישון ולא הצלחתי. ככל שהרחוב היה שקט יותר, כך אצלי בראש ובלב, היה יותר רועש.
רגשות שונים צפו. היתה שם גם עצבות.
בשלב מסויים לקחתי ספר, כדי לנסות ולהתעלם מכל מה שמתחולל בתוכי. פתחתי אותו באקראי והמילה הראשונה שקפצה לי לעיניים היתה "להיות".
והיא היתה כל כך בולטת לי, שלא יכולתי להתעלם ממנה.
אז הייתי. בכל כוחי, הייתי.
הייתי בכעס. בכאב הפיזי. בכאב הגוף. בתסכול. בפחד לאכזב. בפחד להתאכזב. בעצב.
דמעות זלגו ללא שליטה ובכיתי.
והבכי הזה, היה הבכי הכי מתוק שחוויתי בחיי. הרגשתי שהוא מנקה אותי מכל אותם מקומות שהיה צריך לנקות.
אפילו הרגשתי אחריו פחות רעבה.
פשוט הרגשתי נוכחת.
והנוכחות הזו מילאה אותי בביטחון. נתנה לי אויר לנשימה.
ביטחון שגם כשיש "חור" או רעב למשהו,
אם אהיה איתי באמת, זה תמיד ימצא את הדרך להתמלא מחדש.
והמילוי הזה יהיה כל כך נעים וטיבעי, שהוא עצמו יהיה המזון שלי.
הנוכחות, תיתן מענה לכל החושים. ושלא כמו רעב, בזכותה יהיה שם שובע.
מאז, כשבא לי לצום אני צמה. עם מים או בלי. פעם בהרבה זמן. ולאו דוקא ביום כיפור.
לא כדי להרגיש עינוי, אלא כדי להרגיש ניקוי ומילוי.
כדי להיות לרגע בנוכחות עם עצמי, שאינה תלויה בדבר. שמקבלת אותי כמו שאני. עם הכל. לרגע, בלי אוכל שעל הצלחת.
והפחד מרעב כבר לא נמצא שם.
כי הכל מלא בנוכחות הזו, בקבלה העצמית. ואז התאבון חוזר, והגוף מבקש להתמלא שוב אך ורק באוכל שאוהב אותו בחזרה, ושנותן לו חופש.