מזון מהלב, החופש לאכול

עצור בצורת לבכשעבדתי בעבודה תובענית יותר, בה לא הייתי נאמנה גם לשעות של עצמי,
וגם כשהפכתי לאמא בפעם הראשונה, והייתי עם תינוק שצריך לספק את צרכיו, על כל ההתרגשות והלחץ שכרוכים בכך,
האוכל היה מרכיב "שולי" מהבחינה הזו שאם יש רעב, אז צריך "לתקוע" משהו כדי למלא את הבטן, ולהמשיך כל הזמן בפעילות. פשוט כי אין ברירה אחרת.
אז לא באמת היתה לי הפסקת אוכל , והאמת היא, שבכלל לא העזתי לחשוב על "הפסקה" ועוד "בשבילי??"
ואיך אפשר לעצור כשהכל מסביב כל כך תובעני ודורש?
זה שואב פנימה ואי אפשר להתרכז באוכל, בעצמי.
("להתרכז בעצמי? אבוי…" כך חשבתי)

אז אכלתי ואכלתי, פה ושם, מפה ומשם, והאמת היא, שלא ממש ידעתי מה זה להרגיש שובע.
וכל הזמן הרגשתי שאני מפספסת משהו. בהתחלה חשבתי על זה שאני מפספסת את הטעם של האוכל.
אז ניסיתי לשים לב לטעמו (תוך כדי פעולות אחרות).
הצלחתי אולי לשתי שניות.

בשלב מסויים הבנתי, שאם אני לא אעצור לרגע, אני לא אהיה שבעה לעולם.
והחלטתי שבשבילי, הפסקת אוכל היא קודם כל הפסקה.
בהתחלה התאמתי את ההפסקות שלי לשעות חיצוניות (כשהלו"ז מתפנה קצת / כששחר נירדם וכד').

לאט לאט, ככל שתבעתי את ההפסקות של עצמי (עם עצמי), המציאות השתנתה לנגד עיני.
נוצרו זמנים קדושים שבהם הצלחתי לעצור את הכל. אפילו הטלפון לא צילצל.
הכוונה שלי היתה ברורה – עכשיו אני עוצרת, מתמלאת בטוב, וגם במזון טוב. עכשיו אני אהיה לא רק "שבעה", אלא גם שבעת רצון.
הפסקת אוכל אולטימטיבית.

האוכל היה צורך, אבל היה גם תירוץ מעולה בשבילי כדי לעצור מהמירוץ.
להביע כוונה כנה להיות בהפסקה, ולהצליח להתמלא ממנה, זה מזון בפני עצמו. זה אפילו לא משנה מה תאכלו.
ואם הצלחתם, ומזון טוב ואיכותי נכנס בהפסקה הזו, תהנו ממנו עוד יותר, עד הביס האחרון.
שביעות רצון וגוף מובטחת לכם להמשך יום מעולה.