מזון מהלב, החופש לאכול

דחיינית. אוףףף.

כך מאז ומתמיד אמרתי על עצמי. וכעסתי עלי, התאכזבתי ממני.

ראיתי מטרה מול עיני ו(לכאורה) לא עשיתי את כל הפעולות הנדרשות כדי להוציא אותה מהכוח אל הפועל.

הכל חיכה למחרכך (זה אומר: מחר + אחר כך).

כל הרצונות שלי. השאיפות שלי, תמיד היו בראש סדר העדיפויות, אבל מלמטה. זאת אומרת, בתחתית.
כי כל פעם נראה היה לי שאני נקראת למשימה אחרת,
כזו שאינה שלי.

כזו שהיא קודם כל למען מישהוי אחר.

המילים האלה – שנתינה לאחרים היא בעצם גם בשבילי, ניהלו אותי מאז ומתמיד.
ואני לא אומרת שהן אינן נכונות.
רק שזה טריקי. יש להן נטייה לבלבל.

כי אם נתינה חוזרת ונישנית לאחרים היא גם בשבילי, למה את המשימה הראשונה שלי, זאת המקורית שלמענה התכנסתי (שבמקרה גם היא למען אחרים ד"א) אני דוחה שוב ושוב?

האם אני בורחת ממנה?

התשובה היא – לא!

אני ממש לא בורחת.

ברור לי שאני מסוגלת. ברור לי שזה גם ייצא מעולה.

זה רק סוג של התמכרות כזאת, לעשות קודם כל עבור אחרים את מה "שמצופה ממני", ולוותר עלי.

כן. לוותר. במידה מסויימת לא לעשות את מה שבאמת באמת רציתי זה ויתור.

איך אני יודעת שזה ויתור?

כי המילים היפות שלתת לאחרים זה גם עבורי התחילו לשאוב ממני אנרגיה.

כי המילים האלה כבר איבדו את הכוח שלהן.

הן איבדו את הכוח שלהן פשוט כי הן מחלישות אותי.

וכשאני מרגישה חלשה ממשהו,

הוא כבר לא ממש בשבילי.

זאת אומרת, הוא כן. אבל ממש לא במקום הנכון כרגע.

לעשות משהו עבור אחרים עם תחושה של לוותר עלי,

זה כמו לאכול שוקולד בחטף כדי לסתום איזה חור תודעתי, נשמתי, פיזי.

זה לא פותר כלום.

אולי נותן סיפוק אבל לא לאורך זמן.

תמיד נרצה עוד שוקולד כי החור הזה עדיין נמצא שם.

וככל שנרצה למלא אותו במשהו לא מדוייק,

הוא ימשיך להיות חור.

הרצון שלנו לא באמת ממומש.

הגוף נפש תודעה מבקשים

אפילו מתחננים

למשהו אחר.

משהו שהוא באמת למעננו.

שיאיר אותנו.

אז לפעמים האוכל סותם חורים בלב

וגם סותם פיות באופן מסויים.

לא עוד.

די עם זה

בחייאת.

אני כאן. את כאן. אתה כאן.

אני רוצה לקבל הזנה.

כזאת שתמלא אותי בשובע נעים כזה. בנועם. בשמחה. בחופשיות.

הזנה שמדוייקת לי כל כך שתיתן לי כוח גם לעשות למען אחרים את מה שבאמת מבקשים ממני.

וההזנה הזאת מתרחשת אצלי

קודם כל כשאני בוחרת להיות איתי.

ואז אני פשוט יודעת

כן, פשוט

יודעת

מה נכון לי באותו רגע ולא מפחדת מיזה.

פועלת בתוכנית המקורית שלי. עושה את מה שרציתי מלכתחילה.

אני בראש סדר העדיפויות.

מלאה מיזה ממש

ואז באופן מופלא ולא מתאמץ גם האוכל שלי מישתנה.

הכל נעשה מדוייק וחד יותר עבורי באותו רגע.

מהמקום הזה,

אני שבעה.

אין חורים בנשמה לסתום

יש מלא אור.

והאור הזה בנתינה מעצם היותו.

יש מלא מקום לחיות, לשחק, להיות.

מימוש עצמי זה משביע ומשפיע

באהבה.