מזון מהלב, החופש לאכול

יםהבוקר הייתי עם אורי בים. לא רחוק מאיתנו ישבה משפחה עם ילדה ששיחקה המון בחול. ראיתי אותה בונה ארמונות, ממלאה דליים וכפות, מגרפת, ומתפלשת בחול. בשלב מסויים אורי הצטרף אליה והם שיחקו יחד. היתה שם חדוות יצירה אמיתית. תוך כדי שהם משחקים, שמענו את רחשי הים, אבל היו עוד כמה קולות – האבא של הילדה לא הפסיק להציע לילדה לאכול. "אולי את רוצה אבטיח?" "את רוצה כריך?" ועוד ועוד. (תוך כדי שהילדים משחקים, ידעתי בדיוק מה הם הביאו בציידנית). על כל שאלה של אביה, היא ענתה "לא" נחרץ, והמשיכה לשחק בחול. ואני רואה את התיסכול על פניו של האבא, שהבת שלו לא אוכלת. "אבל לא אכלת כלום מהבוקר" "ואם תאכלי אני אקנה לך ארטיק" הוא אמר לה. ומנסה את מזלו פעם אחר פעם. בשלב מסויים כבר לא יכולתי להתאפק, ואמרתי לו "איזה יופי הם משחקים, באיזה הנאה", ואז סיפרתי לו שבדר"כ שאורי משחק ונהנה מאוד ממשהו, הוא גם לא רוצה לאכול. זה קורה לו כשהוא ממש עסוק. הוא פשוט "שוכח" לאכול, ואחרי זמן מה ניזכר שלא אכל ומבקש אוכל לבד. ובלי להיכנס איתו לפרטים על חוסר תאבון אצל ילדים שיכול לנבוע מהמון מקורות, "לקחתי סיכון" והצעתי לו רק להסתכל עליה משחקת וצוהלת מהחול. כי אולי כרגע זה מה שמשביע אותה? לשמחתי הוא הסכים (וכנראה שהיה כבר ממש מיואש מהנושא). הילדה ואורי שיחקו. בשלב מסויים אורי רצה להיכנס למים ונכנסתי איתו כמובן. חזרנו למקום הישיבה שלנו וראינו את הילדה יושבת ואוכלת אבטיח. החלפנו ביננו חיוכים. לא היה מה להוסיף מעבר לזה. זמן איכות במשהו שמלהיב אותנו, מה שמהנה עבורנו, יכול להשכיח מאיתנו את האוכל שעל הצלחת. למה? כי הפרוייקט/היצירה שאנחנו עובדים עליה היא המזון שלנו וההזנה שלנו. במילים אחרות, אין יותר "צריך" לאכול, אלא יש חדוות יצירה חופשית בלי "צריך" שמרחיק אותנו מהרצונות האמיתיים שלנו. ההוויה שלנו מתרחשת במצב של חופש וגם (או בעיקר) כך אנחנו מקבלים הזנה. ממש כמו ילדים.