מזון מהלב, החופש לאכול

kids-and-vegetablesיש דעה כזו, שילדים שלא אוכלים מגוון (בררנים במזון) צריך לערבב להם את המאכל שהם לא רוצים לטעום בתוך משהו אחר, בלי שירגישו.לדוגמא: ילד שלא רוצה לטעום עלים ירוקים, אז להכין למשל קציצה עם פטרוזיליה טחונה ממש טוב כך ש"לא ישים לב", ולתת לו לאכול אותה בלי שידע שיש שם פטרוזיליה.

אני מאמינה שזה לא נכון.
רק שקיפות מלאה תעזור כדי לקרב אותו בהנאה למאכל ממנו הוא סולד כרגע.

למה?
כי ילדים מרגישים הרבה מעבר למה שנידמה לנו. והם סומכים עלינו שנבין זאת.
ואם הם לא אוהבים משהו, זה לא כי הם רוצים למרר את חיינו, זה כי יש שם סיבה מאחורי הסלידה לאותו מאכל.

ואם נשים לב טוב, נראה שסהכ קשה להם לא להתנסות. בעיקר אם כל המשפחה אוכלת בכייף מהכל, ורק הם "הבעיתיים" שלא מוכנים לטעום, ו"מעקמים להם את הפרצוף" בתגובה לכך שאינם טועמים.

ילדים כן רוצים חוויות כיפיות וטעימות. גם עם מזון. הם רוצים להנות מהאוכל, לא לסבול איתו.

ולהחביא משהו ממישהו זה כמו סוג של שקר. וגם להורים זה ממש לא נעים ולא כייף.
ו"הלא נעים הזה" עובר לילדים. עובר אפילו באנרגיה של האוכל כשמכינים אותו. זה כבר לא אוכל אוהב ומחבק. אפילו שהרצון לאהוב ולחבק נמצא שם. אבל הוא מסתתר מאחורי כל כך הרבה "צריך" ומניפולציות, שהטעם הטוב הולך לאיבוד.

אז אם הילד לא רוצה לאכול מזון מסויים, זה קודם כל בסדר גמור. כי יש לו דעה וטעם משלו.
והשלב הראשון זה לברר אולי זה לא כזה משנה שלא יאכל מהמזון הזה כרגע, כי יש דברים אחרים שנותנים לו את המענה.

ואם ממש יש חוסרים ואי סדר בתזונה, לשים לב:
– האם יש מקום לשקיפות של מה שהוא מרגיש עם אותו מאכל? של מה שהוא מרגיש באופן כללי?
– האם אנחנו מנסים להערים עליו, וכך בעצם לא לכבד את מה שהוא צריך כרגע?
– האם הבנו בכלל מה הוא צריך? מה הגורם שבגללו הוא לא מעוניין במזון הספציפי הזה?

אז כשילד אומר "לא רוצה" על מאכל מסויים. הוא באמת מתכוון ל"לא!".
ולנו נותר רק לחבק, להאמין לו, לסמוך עליו, ולתת לו יד כדי לצעוד ביחד להתנסויות חדשות בחמלה ובאהבה.

ולאכול משהו חדש באהבה, זה הדבר הכי כייפי שיכול להיות.