מזון מהלב, החופש לאכול

lazy momלפעמים אני מתעצלת לבשל.
וכשיש ילד שאוכל צהריים בבית, ימי העצלנות שלי מאתגרים אותי…אז מצד אחד לא בא לי להזמין אוכל מבחוץ (כי זה יקר לי, ואני לא סומכת על איכות המזון, ואין משהו בריא שאפשר להזמין).
ומצד שני אין לי כוח לעמוד ולבשל. אפילו דברים מהירים. בטח לא בחודש 8…

ותמיד יש את השאיפה לשלמות שמפריעה לי. "האמא האידיאלית", שדואגת תמיד לאוכל בריא ומזין לילדיה, טורחת ועומלת כדי שהילדים יחזרו ובבית יהיה ריח של אוכל = ריח של בית, הרגשה של בית וחיוך.
אחת כזו שעושה הכל מהכל, סטייל פרסומת ממגזין של שנות החמישים.

ואז אני נזכרת שיש פה גם אותי. גם אני במשוואה הזו של להרגיש בבית. ולא, אני לא מרגישה בבית כשהוא לקוח ממגזין של שנות החמישים,
אבל אני הכי מרגישה בבית כשיש ריח של אוכל ביתי בחלל.
כזה שגם אני אוהבת להריח.
ריח שנותן לי הרגשה של חמימות, של חיבוק.

וכשאני חושבת גם על עצמי, על הצרכים שלי, כבר יותר קל לי להניע אותי לבשל.
כי זה לא רק לילדים שלי, כדי לרצות אותם ולספר לעצמי סיפור שאני "אמא מושלמת" כי התאמצתי ובישלתי וטרחתי…
כמו עוד משימה שצריך לעשות כדי להיחשב למשהו מסויים.

הבישול הוא גם בשבילי.
כמו לתת גם לי מתנה, שאני רוצה לקבל לעצמי.

אז הכנתי היום נזיד עדשים כתומות (מתכון בקישור למטה). זה אחד הדברים ששחר ואורי אוהבים, וגם אני וטל.
הריח בבית מהמם ומחבק.
ושמח לי שיש לי נזיד כזה עכשיו למלא איתו את הקערות והנשמה.
וכששחר יכנס הביתה מביה"ס, ויריח ויטעם, אני מאמינה שגם הוא ישמח וירגיש בבית.
כי הכנתי את זה באהבה בשבילו,
ולא פחות, באהבה בשבילי.

מרק/נזיד עדשים כתומות (גרסא טבעונית)