מזון מהלב, החופש לאכול

לכלכו לי צלחות ולא אכלו כלוםבתקופה שבה כל הזמן הייתי בדיאטות, חישבתי הרבה את מה שאכלתי.
כמה המאכל שוקל, כמה אני שוקלת, כמה "נקודות" המאכל הזה שווה, כמה קלוריות יש בו מול כמה שרפתי או לא שרפתי בפעילות הגופנית… ועוד ועוד….ובסופו של שבוע כשעליתי על המשקל (אם התאפקתי לא לעלות על המשקל לפני כן), הייתי רואה מספר כלשהו.
והמספר הזה אמור היה בצורה מסויימת להגדיר ולשקף אותי. את ההצלחה או את הכישלון שלי בדיאטה.

בשלב מסויים כשהמספר לא ממש זז, או זז לאט מידי בעיני לעומת עומס המאמץ של הדיאטות,
כשנמאס לי באופן כללי מכל השיטה הזו של הדיאטות עם החישובים, הייתי על סף ייאוש.
אפשר לומר ש"איבדתי את הטעם הטוב" מהדיאטה, וגם את הטעם הטוב של האוכל.

הרגשתי שאני מפתחת הפרעת אכילה –
זאת אומרת, הפרעה כזו שבה אני פשוט מפריעה לעצמי לאכול!

כי כל הכייף מהאוכל הלך לי לאיבוד.
הייתי שבוייה בתוך מערבולת של הישגים עם מספר כלשהו בסופה הניכסף. משהו שם התפספס לי בגדול.

בשלב מסויים החלטתי להפסיק להפריע לעצמי לאכול.
אכלתי הכל, מהכל. ובחרתי פשוט להנות ולהפסיק להפריע לעצמי עם כל החישובים, ההלקאה העצמית סביב האוכל, הדעות הסותרות על כל מאכל. פשוט נשמתי עמוק ואכלתי.

בהדרגה הכמויות התאזנו לי, זה קרה בזכות זה שרק למדתי להקשיב למה שהגוף שלי אומר לי,
ובעיקר נוצר איזון באכילה, כשהקשבתי למה שאני מרגישה עם האוכל,

והסכמתי להרגיש עם האוכל,

ולהרגיש את האוכל. זה הפך את כל נושא האכילה וההתעסקות עם אוכל למשהו מהנה. האוכל הפך למזון.

מזון זו חוויה רב חושית. רב מימדית. וכייפית!
כשבוחרים לא להרגיש אותו, אלא להסתכל עליו בצורה פונקציונאלית בלבד, אנחנו מפריעים לעצמנו לאכול.
אנחנו מפספסים חלק נכבד ונעים במזון, כמו מפספסים משהו בתוכנו.

נראה לי שזוהי הפרעת האכילה הרווחת ביותר.

אז בפעם הבאה שתאכלו משהו, תנסו לא לחשב/לשקול/למדוד. תנסו אך ורק להרגיש ולהנות. יש הנאה כנה ואמיתית? סימן שיש הזנה.

איך אתם מתכוונים להנות עם האוכל?