מזון מהלב, החופש לאכול

1:00 בלילה. הירח מאיר והחצר חשוכה. קצת קריר. השאל מחמם מספיק כדי להמשיך להסתכל על החושך, וכמו במשחק קטן עם עצמי, לאט לאט לגלות עוד פרטים בתוך המרחב. זה שעד לפני כמה שעות נראה ירוק יותר, והכיל הרבה קולות של בני הבית, של הציפורים.

עכשיו צרצרים נשמעים בחצר. ורשרושי צעדי חתולים מהשיחים. הנה אחד חולף לפני וקצת מבהיל אותי, אך מיד כשעינינו נפגשות אני נירגעת, מחייכת אליו ואומרת לו שלום בליבי.
זה כבר כמה חודשים שהעירות שלי בשעות הלילה המאוחרות מקבלת נופך אחר. זה לא חדש לי להיות ינשופה, אך מאז הקורונה והסגר, אני מוצאת את השעות האלה יותר ויותר כזמן השראה והתכנסות שקטה משלי, עם עצמי בלבד.

פתאום הדימיון שלי נודד למחוזות עתיקים.
דמות של אישה עולה בי. היא ישובה מתחת לעץ, על האדמה. מחצלת קש וכרית מרפדות את ישיבתה, וידיה עסוקות.
הן מתעסקות עם משהו, מניחות דבר מה בתוך קערה, והאישה שרה. קולה נעים, שקט. תנועות ידיה מסמנות שקט מדיטטיבי, וגם שלל תחושות שהצטברו בה במשך היום. כאלה המקבלות פורקן דרך אותו דבר בו היא מתעסקת.

״שום!״ פתאום נזכרתי שיש במקרר שום טרי שרציתי לעשות איתו משהו.
״אבל 1:00 בלילה… מה, עכשיו להתעסק עם השום?״ כך חושבת לעצמי.
ובכל זאת, עירות מחודשת נוכחת בי. ואותו חיזיון של אישה, מוביל אותי למטבח להוציא מהמקרר כ -8 ראשי שום טרי. מניחה לפני גם מגש עץ, סכין, צלחת, ונר כדי להאיר לי בנעימות.
מתיישבת בחוץ, ליד השולחן, מדליקה את הנר, ומתחילה לקלף את השום.
ריח השום מתפזר באויר הקריר.
אותו חתול שקודם חצה את חצרי, חוזר ומביט בי בעיניים סקרניות.

הקרירות של הלילה נעימה לי. היא אוספת את תנועותי לכדי משהו מונוטוני, מדיטטיבי משהו. מידי פעם נעצרת להריח את שיני השום הקלופות. חושבת על כך שאצבעות ידי מלאות בשום, ובטח הריח הזה ילווה אותי גם מחר. חושבת על החיטוי ששום אוצר בתוכו. מאפשר לנקות ולטהר את מרחבי הגוף, לעורר חושים באופן שונה ומיוחד מכל מאכל אחר.
כבר ברור לי שסיר עם קונפי שום יונח הלילה על הכיריים, ומחר בבוקר יקשטו את השייש כמה צנצנות חתומות, אשר יספרו על הלילה הזה.

הסיר על הכיריים. שיני השום בתוכו, ושמן זית ניצק עליהן עד כיסוי. ענף תימין, מעט מלח ופלפל שחור גרוס. חימום עדין של השמן עד בעבוע קל, וערבוב רך של כל זה עם כף העץ. כך עד כדי ריכוך שיני השום.
הצנצנות מתמלאות בקונפי. העייפות כבר מראה בי אותותיה. תוך כדי חושבת על מה יש מחר, ומה צריך, ואז בין רגע מרגיעה את המחשבות כי מרגישה חוסר חשק לאבד את הרגע הזה. הקסום. יוצאת שוב לחצר. אולי אצליח לפגוש שוב באותו חתול, ואולי באישה?
רק החושך מוטל. מכסה בשמיכה עבה את החצר, מזמין אותי לכתוב את כל זה, ורק אחר כך להיכנס לשינה עמוקה.
הלילה לא יהיו כאן ערפדים, זה בטוח.

בתמונות: ערמות קליפות השום. לקונפי לא באמת חייבים לקלף, אבל רציתי. צנצנות קונפי טעים.

קישור למתכון קונפי שום